כניסה

דבר הנשיא על טבח ה-7 באוקטובר

במסורת היהודית יום השלושים הוא יום שבו כבר מתחילים להשלים עם מותו של אדם, יום שבו מתחילים לדמיין חיים בלי מישהו קרוב שהיה חלק בלתי נפרד מחיינו. בשלושים, בדרך כלל, מסתיימים מנהגי האבל והחיים חוזרים למסלולם, הפצע מתחיל להגליד, גם אם הכאב לא עובר אף פעם.


כל זה לא נכון היום. עברו שלושים יום מהמתקפה הרצחנית של חמאס בעוטף עזה. אבל אנחנו רחוקים מאד מלהשלים, משיבה של החיים לאיזה שהוא מסלול נורמלי.

אנחנו ברגע זה, גם אחרי שלושים יום, לגמרי בתוך הסערה, בתוך הפצע. גם בגלל קנה המידה הלא נתפש של הטבח הזה. גם בגלל שאנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה, ויש עוד חללים, שמתווספים לרשימת הנופלים מדי יום. וגם כמובן בגלל החטופים – 241 גברים, נשים, קשישים וילדים שאי אפשר לדמיין מה קורה להם ומתי ואיך יחזרו. כל זה מרגיש טרי לגמרי, כואב, מדמם, בלתי ניתן לעיכול.


יש כאן גם עוד משהו. ישראל היא מדינה קטנה. אומרים שכל האנשים על פני כדור הארץ קשורים זה לזה לכל היותר ע"י שש דרגות של הפרדה, מה שבאנגלית קוראים Six degrees of separation.

בישראל, כולנו קשורים זה לזה בדרך כלל בדרגת הפרדה אחת או מקסימום שתיים. מה שאומר שגם אם אנחנו בעצמנו לא שכלנו משפחה וחברים או נחטפו לנו קרובי משפחה וחברים, אנחנו מכירים כאלו שאיבדו את יקיריהם. וזה דבר שקשה להבין בחו"ל. אני חייתי בארצות הברית בזמן האסון של מגדלי התאומים: הרבה משווים את שני אירועי הטרור הקשים הללו, אבל שם היה מרחק הרבה יותר גדול בין הקרבנות לבין מרבית האמריקאים. אצלנו אין מרחק בכלל, והאבל אישי לכולם.

אני רוצה לחזור לאבל הקהילתי הפרטי שלנו כאן בקהילת המכללה האקדמית תל־אביב-יפו.

אנחנו איבדנו ארבעה מבני הקהילה שלנו:


דודי דיגמי ז"ל, נהרג במהלך שירות מילואים, בוגר בית הספר למדעי הסיעוד.


אלה חמוי ז"ל, שנורתה בפסטיבל נובה ברעים ומתה מפצעיה. סטודנטית שנה א' בבית הספר למדעי הסיעוד.


עמית להב ז"ל, שנרצחה במסיבה ברעים. סטודנטית שנה א' בבית הספר למדעי המחשב. 


גלעד מולכו ז"ל, שנהרג בהיתקלות בגבול לבנון. בוגר המכללה.


אלון שמלי ז"ל, בוגר המכללה, שנרצח בפיגוע באלכסנדריה, בוגר המכללה.


bannerSquare.png